גם "הרגע הזה" הוא תבנית של החשיבה


מנקודת מבט של מה שמכונה בבודהיזם מודעות טהורה או תודעה בלתי מותנית, קיים אך ורק "זה", מה שקורה בפועל. אפילו "הכאן ועכשיו" או "הרגע הזה" אינם מתקיימים במרחב זה, אלא כיצירי המחשבה בלבד.

הזמן הוא תינוק של החשיבה, הוא תוצר של חשיבה. החשיבה בונה את מושג הזמן ומחלקת אותו לשלוש תבניות שונות: עבר (הזכרונות המודעים והלא מודעים שלנו), העתיד (הציפיות, התקוות והדאגות המודעות והלא מודעות שלנו ובכלל זה גם תמונות החזון שלנו וכו') ואחרון חביב - ההווה, הרגע הזה.


לעתים רבות, אנחנו שוכחים ש"הרגע הזה" הוא מושג אשר כשלעצמו אין לו כל קיום ממשי. תפקידם של שלטי ההכוונה שנקראים "הרגע הזה" או "הכאן ועכשיו" הם לא יותר מאשר להצביע לנו על מה שקורה בפועל, על המציאות עצמה, על זה שאין לו שם.


לפרפר או לליבנו הפועם אין צל של מושג מה זה "הרגע הזה", בדיוק כפי שאין להם מושג מה זה "פרפר" או "לב".


למה חשוב להכיר בכך?


משום שלרבים מאיתנו ההולכים בדרך רוחנית כלשהי או מתרגלים סוג כזה או אחר של מדיטציה, התפתחה מאין אובססיה לגבי "הרגע הזה". אנחנו רודפים אחריו, מחפשים אותו, מנסים להגיע אליו.


אנחנו שוכחים שהוא היה רק שלט הכוונה בתחילת הדרך, אנחנו שוכחים שאין לאן להגיע ושהמרדף הזה הוא מרדף אחר תבנית, אחר תמונה מנטלית שמייצגת את איך כל אחד מאיתנו מדמיין את "הרגע הזה".


המציאות עצמה זה מה שקורה בינתיים, בפועל.


המחשבות שאחראיות ליצירת העבר, העתיד והרגע הזה נחוות במציאות כמחשבות בלבד, אירועים נוירולוגיים שגם הם חלק ממה שקורה בפועל.


מנקודת המבט של המציאות המוחלטת אין זמן. יש רק את מה שקורה (אגב, לא את מה שאנחנו חושבים שקורה) וגם "מה שקורה" הוא שלט הכוונה בלבד.


באהבה גדולה,

יואב




Recent Posts
Archive