המעבר מההרגל המנטלי של ציפייה לשינוי אל הקבלה הפנימית - מאמר המשך

August 9, 2013

מאמר זה מהווה המשך ישיר של המאמר הקודם שנקרא "מה יקרה אם אפסיק לצפות לשינוי?". במאמר הקודם אחת המטרות הייתה לחשוף את ההרגל הנפשי לצפות לשינוי, הרגל שהוא בעצם עוד מנגנון שהאגו פיתח כדי להתנגד למה שיש. הרגל זה משקף גם את התגובות הנפשיות שמובילות לסבל: השתוקקות ודחייה. כל עוד ההרגל הזה קיים בתוכנו, לא נוכל להיות משוחררים, חופשיים ובאמת מאושרים, גם אם יקרו שינויים חיצוניים מרחיקי לכת בתחומי חיינו השונים.
 

שאלת המפתח בה השתמשנו בתרגול שהוסבר במאמר הקודם (השאלה: "מה יקרה אם אפסיק לצפות לשינוי?") קוראת תיגר על אותו הרגל ששוכב אלפי שנים בתודעה האנושית. אני מניח שחלקכם (אם לא כולכם) שמתם ודאי לב להתנגדות שהשאלה הזו, ואולי בכלל המאמר הקודם, עוררו בכם. גם ההתנגדות הזו שהתעוררה בכם היא לא שלכם, היא חלק מהאגו.


אז מה בעצם קורה בתודעתנו ובהמשך לכך בחיינו באמצעות התרגול המשתמש בשאלה הזו? ולמה אמרתי שמדובר בתרגול עוצמתי כל כך?


התרגול הזה מסייע לכם לעשות את הצעדים הראשונים במעבר ממצב של התנגדות פנימית למצב של אי-התנגדות פנימית. צעדים אלה יחשפו בפניכם בהדרגה מספר תגליות מדהימות. אחת מהן היא מה שאני קורא "הפרדוקס הגדול של השינוי". לפתע תגלו תופעה מוזרה: ברגע שאנחנו מפסיקים לצפות לשינוי, דווקא אז השינוי מתרחש.


יתרה מכך, אנחנו מגלים שהשינוי הוא מציאות בסיסית. כלומר, שהכל כולל הכל (בתוכנו ומחוצה לנו) נמצא כל הזמן בשינוי מתמיד. דבר אינו קבוע. תובנות אלה מופיעות באמצעות חוויה ישירה כשאנחנו שואלים את אותה שאלה ואז יושבים במדיטציה ומביאים תשומת לב למה שקורה בתוך הגוף ברגע הזה. פתאום אנחנו ערים יותר ויותר לתחושות הפיזיות שבתוך הגוף. כל תחושה היא אות לשינוי והתחושות הפיזיות משקפות גם שינויים גופניים פיזיים וגם שינויים נפשיים. הכל נמצא בתהליך, הכל מתהווה וחולף, מופיע ונעלם שוב ושוב.


בנוסף, מתגלה עוד תובנה מופלאה: קבלת הדברים כפי שהם היא המאיץ הגדול ביותר לשינוי. היא מה שיוצר את המרחב שמאפשר לשינוי להתרחש. דבר זה נכון לגבי עצמנו, לגבי מצבים בחיים, לגבי אנשים אחרים מסביבנו, לגבי כל דבר. דוגמא פשוטה לכך היא דווקא בהקשר של קבלת אנשים אחרים כפי שהם. רבים מאיתנו ודאי חוו את זה...כשאנחנו רוצים שמישהו ישתנה ומביעים את הרצון הזה בפניו (בין אם באופן גלוי או שלא), זה לא גורם לא להשתנות. ההיפך הוא הנכון – ברגע שאנחנו מקבלים אותו בדיוק כפי שהוא, אנחנו יוצרים מרחב של אהבה וקבלה ללא תנאי. המרחב הזה הוא מאין אדמה פורייה שעליה השינוי מתרחש באופן טבעי וביתר קלות. הדבר נכון גם לגבי עצמנו.


אנחנו בדרך כלל פועלים מתוך ההנחה הלא מודעת שברגע שנסדר את כל תחומי חיינו בדיוק כפי שאנחנו רוצים, אז נהיה שלווים ומאושרים, אז נגיע לנחלה. אבל זוהי אשליה כי בפועל שלווה ואושר לא יכולים להתקיים אם בתוכנו יש התנגדות פנימית. שלווה ואושר לא מגיעים בעקבות סידור החיים בהתאם לרצוננו, אלא בעקבות קבלה פנימית של הדברים כפי שהם. קבלה זו מביאה אותנו למצב של זרימה עם החיים, למצב של התאמה, של הרמוניה.


וכשזהו מצבנו הפנימי, זה גם ישתקף באופן חיצוני בחיינו. כלומר, דווקא אז יתרחשו שינויים חיובים ברמה החיצונית של חיינו, בתחומי החיים השונים. התנגדות פנימית יוצרת סבל עכשיו ומבטיחה גם סבל בעתיד. קבלה פנימית יוצרת שלווה עכשיו ומבטיחה גם שלווה בעתיד. המתנגד סובל כפל כפליים, המקבל נהנה כפל כפליים.


ויש עוד תובנה שמתגלה בעקבות התרגול של אי-התנגדות פנימית למה שיש. אנחנו פתאום מגלים שהחיפוש אחר השינוי החיצוני הוא למעשה החיפוש אחר השינוי הפנימי, במסווה. אנחנו מגלים שכל מה שנפשנו רצתה במשך כל הזמן הזה, זה את השינוי הפנימי. ומהו השינוי הפנימי? המעבר ממצב תודעה של התנגדות פנימית למצב תודעה של קבלה פנימית, של הסכמה, של איחוד עם החיים. חשבנו שמה שאנחנו רוצים זה את השינוי החיצוני, אבל מה שאנחנו באמת רצינו (ורוצים) זה את השינוי הפנימי.


והיכן מתרחש השינוי הפנימי הזה? במקום היחיד שבו מעולם לא טרחנו לחפש, במקום הכי לא צפוי. השינוי הפנימי מתרחש כאן ועכשיו כשאנחנו מפסיקים לצפות לשינוי (כשמפסיקים להתנגד), כאשר נשבר ההרגל המותנה הישן של ציפייה, של השתוקקות לשינוי, של דחיית המצב הקיים.


ומדוע אני מדגיש לאורך כל הדרך את המילה 'פנימית' כשאני מדבר על קבלה או על אי-התנגדות? בכדי להבהיר ולחדד את העובדה שהקבלה הזו איננה ויתור או התפשרות או עצלות או חוסר פעולה במטרה לשפר. הכניעה הזו שמתרחשת כשמפסיקים לצפות לשינוי, אינה נוגדת עשייה או התקדמות. להיפך, כל פעולה הנובעת מתוך מצב תודעה של אי-התנגדות היא פעולה יעילה פי כמה וכמה מאשר פעולה אשר נובעת מתוך מצב תודעה של התנגדות, של ציפייה מנטאלית לשינוי.


האמת היא שמתוך מצב תודעה של התנגדות, מה שנובע זה לא בדיוק פעולות אלא תגובות עיוורות. לדוגמא: אדם מרגיש שלא טוב לא במקום העבודה שלו. הנפש מגיבה בדחייה, בסלידה מהמצב הקיים. תגובה זו של דחייה מובילה לסבל שיכול להופיע במגוון צורות. בעקבות כך, האדם הזה מחליט להתפטר ולעזוב את מקום העבודה. הוא מוצא מקום עבודה חדש ובהתחלה הוא מרגיש בו הרבה יותר טוב. אך עם הזמן הוא שוב עלול להרגיש שלא טוב לו גם בעבודה הזו. או שהוא עלול פתאום להשליך את סבלו הפנימי על תחום אחר בחיים ולהגיד: "לא טוב לי איפה שאני גר, אני צריך לעבור דירה". לכל אורך הדרך, מצבו הפנימי לא השתנה ולכן הוא ימשיך לסבול.


לעומת זאת, אם אותו אדם יתרגל קבלה פנימית של מה שיש, הוא יוכל להעמיק פנימה אל תוך נבכי נפשו ואפשר שיבחין בכך שסבלו אינו בהכרח קשור למקום עבודתו. ייתכן גם מצב שבו למרות הקבלה הפנימית, עדיין יחליט אותו אדם שהוא רוצה להחליף את מקום העבודה ולכן יקום ויפעל. אבל זו כבר תהיה פעולה הרבה יותר אפקטיבית ולכן גם תוצאותיה יהיו טובות יותר.


בקיצור, אם יכולתי להסביר את זה במשפט אחד, הייתי אומר: "קבל ואז פעל". מצב התודעה שממנו נובעת הפעולה הוא הפקטור הראשוני, החשוב ביותר. הפעולה עצמה היא הפקטור המשני. הקבלה הפנימית מביאה לאיזון נפשי. כל פעולה שתנבע מתוך נפש מאוזנת תהיה פעולה חיובית ויעילה. המעבר מהתנגדות פנימית לקבלה פנימית הוא גם המעבר מתגובות שליליות לפעולות חיוביות.


כשאנחנו עוברים למצב של אי-התנגדות פנימית, אנחנו מתמזגים עם הכוח היצירתי של הטבע, עם האינטליגנציה של החיים עצמם. דברים נפלאים נולדים בעקבות כך, אבל אל תצפו להם. פשוט המשיכו לתרגל כניעה פנימית למה שיש.  


באהבה,

יואב זילכה

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Recent Posts
Please reload

Archive
Please reload