לפעמים אני פשוט רוצה לעוף רחוק

November 14, 2016

 

כמה שיותר רחוק, רחוק עד שלא אזכור מהיכן באתי ולא אדע לאן אני עף. רחוק כל כך עד שלא יישאר בי כל זיכרון, רחוק ככה שאשכח את הכל. אשכח את הילדות, אשכח את המשפחה, אשכח את השכונה, אשכח את העבודה, אשכח את עצמי ואאבד את זהותי. אשכח מכל האישיות הזו על כל המורכבות שלה ועל כל פצעיה, על כל חלומותיה ועל כל כישלונותיה. לעוף רחוק ולהיעלם אל תוך האופק, לטייל במקומות בהם אף אחד לא מכיר אותי כי אפילו אני לא מכיר את עצמי. לעוף רחוק וגבוה עד שהכל ייראה אחרת, לעוף עד שבכנפיים לא תישאר טיפה אחת של כוח ואז אצלול ואתרסק או שאדאה לאן שהרוח תחליט.
 
כמעט 3 חודשים עברו מאז שכתבתי משהו. אם אתם מאלה שנוהגים לקרוא את הדברים שאני כותב, אז אני מתנצל על ההיעלמות. אולי העומס של החיים הכניע אותי, אולי ההשראה שכחה אותי, אולי לא היה לי שום דבר חכם או מועיל לומר, אולי לא הרגשתי מסוגל ואולי כל אלה סתם תירוצים. בכל אופן, סליחה.
 
לא קל להיות אני. אולי חלקכם יכולים להזדהות עם המשפט הזה. יש רגעים בחיים שהנפש מוצפת, זה מרגיש ששום דבר לא עובד, הכל נראה שלילי וקודר והתחושה היא שהפכנו לשק של כאב נפשי ופיזי כאחד. ואז עולה רצון עז לשבור את הכלים, רצון שיתקרב לו סוף העולם. הסערה שומעת את רחשי ליבנו ומגיעה בכל כוחה. היא באה להרוס, להעיף הכל באוויר, לפרק, לשבור, להשמיד כליל את כל המבנים שבתוכנו.
 
בשלבים האלה גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לפעול ולשפר את פני הדברים, אנחנו כל כך מותשים שאין לנו כוח. זה הזמן לצוף או לטבוע, איך שתרצו. כי השקט בא גם אחרי הסערה ולא רק לפניה. הסערה באה להזכיר לנו שיש דברים שאנחנו יכולים לפתור, יש דברים שאנחנו יכולים לפתור באופן חלקי וישנם דברים שאין ביכולתנו לפתור. היא באה להזכיר לנו לסמוך ולהירגע, לאפשר לה לשאת אותנו על כנפי הרוח גם אם זה נגמר במותנו. היא באה ללמדנו אומץ לב, להבהיר לנו שלא הכל בשליטתנו ושהרצונות והציפיות שלנו לא תמיד מעניינים את המציאות. לא כי המציאות לרעתנו, גם לא כי המציאות לטובתנו, אלא פשוט מפני שהמציאות היא כפי שהיא. נוהגת בדיוק כפי שהיא נוהגת בכל רגע ורגע ואף פעם לא אחרת.
 
ואולי הדבר החשוב ביותר שהיה חסר לנו לפני הסערה ויש לנו הרבה ממנו אחריה זו בהירות. ראייה ברורה וצלולה היא הלב הפועם של החוכמה, היא החמצן של המודעות. הבהירות היא מקור השלווה והרווחה, מקור החיוניות, מקור ההשראה והיצירתיות, מקור של אנרגיה, מקור נהדר לעשייה ולמנוחה כאחד. אחרי הסערה ברור לנו יותר מה חשוב באמת ומה פחות, היכן להישאר והיכן ללכת, מה להחזיק ומה לעזוב. מבנים שהטרידו אותנו לפני הסערה ובזמן שהיא התחוללה, חלקם כבר לא איתנו אחריה. הם התפוגגו לגמרי. אחרים לעומתם עדיין עומדים זקופים ועדיין מטרידים, אך נראים כעת באור בהיר יותר ואם יש צורך לפעול או להגיב, הכוח לעשות זאת נמצא עכשיו בליבנו ובידינו.
 
יש פתגם טיבטי וכך הוא אומר: "המים, אם לא תבחש בהם, יצטללו מעצמם. התודעה, אם לא תתאמץ לשנותה, תמצא לבד את שלוותה הטבעית".
 
אולי אין צורך להוסיף דבר מעבר לכך.
 
יום טוב שיהיה
יואב זילכה

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Recent Posts
Please reload

Archive
Please reload